תולדות “שפריר-2”
חיים סלעי וד"ר אורי פלדדור שני של טילי אוויר-אוויר
הצורך המבצעי
עוד לפני סיום פיתוחו של “שפריר-1” הציע הילל בר-לב, ראש הפרויקט, את הדגם הבא – “שפריר-2” על פי חזונו היה הטיל אמור לעלות על קודמו ביכולת קליטת מטרות מכל הכיוונים, ולא רק מאחור, בזכות ראש ביות משוכלל יותר, בעל “גלאי מקורר”, ובטווח ירי מרבי גדול יותר בזכות מנוע רקטי גדול יותר. כפי שתואר בכתבה קודמת על “שפריר-1” הניסויים בצרפת וניסויי הקבלה שנערכו בארץ לאחר-מכן, עם מטרה נגררת מטיפוס “דלמר”, שהייתה בעלת יכולת תמרון (קטנה אמנם, אך משמעותית), הצביעו כי לטיל ביצועים סבירים רק אם יורים אותו על מטרה לא מתמרנת ומאחור. מטרה מתמרנת גרמה למרחקי החטאה גדולים מדי, שלא תאמו את ביצועי הראש הקרבי הקטן שהותקן בטיל. הסתמן כי נדרש שיפור של “שפריר-1” במה שנוגע ליכולת יירוט מטרות מתמרנות, בלי קשר לשיפור ראש הביות או הטווח המרבי.
נערכו דיונים ארוכים בנושא בין אנשי ח”א לאנשי רפא”ל, ובסופם החליט מח”א, עזר וייצמן, כי “שפריר-1” יוכנס לשירות למרות מגבלותיו ובמקביל יפותח “שפריר-2”, שיתגבר על מגבלות “שפריר-1” אך לא יכלול “גלאי מקורר” כדי לא להאריך את זמן הפיתוח “באותה הזדמנות” רוענן גם מפרט הדרישות, ונדרשה יכולת יירוט מטרות המתמרנות חזק, הרבה יותר ממה שנדרש “שפריר-1” (5g לעומת 1.5g) בתחום זוויות צידוד רחב יותר (45 מעלות מזנב המטרה לעומת 15) ובטווח מרבי גדול יותר. דרישות אלה ביטאו את ההערכות העדכניות (לאותו זמן) של ח”א על הצפוי בקרבות אוויר, אף-כי עדיין לא היו טילים בשימוש מבצעי ולא היה ניסיון מבצעי בטילים.
מהלך הפיתוח
בעקבות החלטת משרד הביטחון לייצר את “שפריר-1” בתע”ש ולא ברפא”ל פרש הילל בר-לב ובמקומו התמנה ד”ר זאב בונן לעמוד בראש צוות הפיתוח. זאב קבע את המאפיינים העיקריים של הטיל: כושר תמרון גדול יותר כדי להתגבר על מטרות מתמרנות ולאפשר ירי בזוויות הצידוד שנדרשו, ראש קרבי גדול הרבה יותר (כ-12 ק”ג לעומת 2 ק”ג של “שפריר-1”), מרעום קרבה מתקדם כדי להבטיח השמדת מטרה במרחקי ההחטאה שהוערכו על סמך אלה של “שפריר-1” וטווח קינמטי מרבי גדול יותר. מאפיינים אלה הביאו לטיל גדול יותר בקוטר (160 מ”מ לעות 110 ב- “שפריר-1”) ובמשקל (כ- 90 ק”ג לעומת 45 ק”ג). בניגוד לדרך החתחתים רבת-התקלות שבה אופיין פיתוח “שפריר-1”, היה פיתוח “שפריר-2” כמעט נקי מתקלות, למעט תקלות מזעריות שלא השפיעו משמעותית על מהלך הפיתוח ולא עיכבו אותו, בעיקר בזכות הבנת הנושאים הטכניים והניהול המוצלח של זאב בונן. זאב לא עבר לסדר היום על כל חשד לתקלה וכך לא נתן לתקלות לגדול ולהפתיע. מסכת הבדיקות היסודית, המסודרת והרהוטה בהכנות לניסויים ובאישור התיכון הביאה לכך שהמכלולים פותחו היטב ופעלו כהלכה. תורת ניהול הפרויקט שיישם זאב ותורת הניסויים היו בבחינת פריצת דרך בניהול ובפיתוח ואומצו על ידי רבים ברפא”ל. אם “חופרים” קצת לעומק אפשר למצוא גם בתוכניות הפיתוח של היום את עיקרי תורתו.
חוסם למרעום קרבה שבט א’
אלי שבילי
בשנת 1964 לא ניתן היה לפתח חוג בקרה הכולל מקלט סורק ומנוע שיבצע נעילת תדר לצורך הפעלת חוסם בפרק זמן כזה. התחלתי לחפש טכנולוגיות אחרות. החיפוש נמשך כחודש ימים. בספריית הקטלוגים גיליתי רכיב חדשני לאותם ימים – Mini-TWT להתקן זה היה רוחב סרט גדול יחסית, ממדים קטנים והספק תפוקה גבוה יחסית. מייד עלה בדעתי רעיון למימוש חוסם משיב, שאותו מיהרתי להציג באוזני יעקב זיו. תגובתו הייתה מיידית: “עכשיו תכתוב את זה.” את הפתרון על מרכיביו השונים ניסחתי והדפסתי תוך ימים אחדים. הדו”ח “חוסם למרעום קרבה שבט א’, יצא לאור ב- 01/12/1964 בשל המשמעות רגישות הנושא הוא סווג כסודי-ביותר והופץ שמית לארבעה אנשים בלבד (בונן, זיו, צפיר וזלק). לאחר שנערך דיון נוסף בנושא המרעום ל”שפריר-2″ בהשראת הדו”ח, הוחלט לגנוז את ההצעה לפיתוח מרעום אלקטרומגנטי ולפעול לפיתוח מרעום אלקטרואופטי, שפיתוחו עלה יפה. המרעום היה בעל חסינות טבעית ועלותו הייתה נמוכה בהרבה מהעלות הפוטנציאלית של מרעום אלקטרומגנטי.
פיתוח “שפריר-2” החל ב-1964 עת נכנס “שפריר-1″ לשימוש מבצעי, והסתיים ב-1969. במהלך תקופה זו נעשה שימוש מבצעי ב”שפריר-1” גם בקרבות האוויר שקדמו למלחמת ששת הימים וגם במלחמה עצמה, אך לא בהצלחה, אם להתבטא בעדינות. מתחקור וניתוח השיגורים התברר כי הגורם העיקרי לכישלונות היה השלכת הְמכָלים בכניסה לקרב – תנאי טיסה שלא הוגדר במפרט הפיתוח. ההשלכה גרמה להלם מכני על הטיל ולנזק עד כדי נפילה. גם אם לא נפל, היה הטיל מקולקל כאשר הגיע לירי. הגורם השני בחשיבותו היה שינויים שנעשו בתע”ש, מקום ייצור הטיל, ברכיבי הטיל ובתהליכי הייצור ולא עברו אישור תיכון נאות. שינויים אלה גרמו לתקלות בפעולת הטיל. בעיות אלה נפתרו לאחר מלחמת ששת הימים, ו-“שפריר-1” עוד הספיק להשתתף במלחמת ההתשה. מספר טילים מאלה שנורו אז הפילו מטוסים. אחת ההפלות אף מתועדת בספר “שעה שש כרגיל – סיפורים של טייס מיראז'”, שכתב הטייס המפיל, איתמר נוינר, שנים מאוחר יותר. התקלות שאירעו בשימוש המבצעי של “שפריר-1” השפיעו מאוד על פיתוח “שפריר-2”: תנאי הסביבה שעבורם תוכננו הטיל ונושא הטיל (נט”ל) עודכנו במהלך הפיתוח כך שכללו הלם מכני; מתכנני המכניקה שינו ועדכנו את התכן כך שהושגה עמידה בהלמים.
ייצור והצטיידות
זאב טען, כהילל קודמו, שהייצור צריך להיות באחריות המפתח, רפא”ל, ולא באחריות יצרן חיצוני, והפעם התקבלה טענתו במשרד הביטחון, מה שלא קרה להילל. להחלטה להפקיד את הייצור בידי רפא”ל תרמו בעיות ייצור “שפריר-1” בתע”ש, מצד אחד, וכושר השכנוע של זאב, שנתמך בהצלחות המוכחות שלו בניסויי הפיתוח, מצד שני. אבל בעיקר תרמה לכך העובדה שזאב וצוותו הכינו סימוכי ייצור מפורטים ומסודרים, במגמה להבטיח את תקינות הייצור, ותע”ש לא הצליח “לעכל” אותם, להתארגן ולהכין את הנדרש בזמן. להחלטה על ייצור “שפריר-2″ ברפא”ל הייתה השפעה גדולה מאוד על רפא”ל. תחילה הוקם תחום יישום פיתוח (יפ”ת), שייצר וסיפק את הטילים. במשך רוב זמן ייצורם של ה”שפרירים” עמד בראש התחום יוסף (יוסקה) פלג, אשר לו ולעובדי התחום הייתה תרומה רבה בשימור ” לטווח ארוך על-ידי שיפורים 2אמינות “שפרירוהתאמות שהוכנסו בסדרות הייצור של הטיל. פעילות מבורכת זו התבטאה באמינות מבצעית גבוהה, שעלתה על זו של מקבילו האמריקני AIM 9D והביאה לכך שטילים שנורו ברחבי העולם שנים רבות לאחר ייצורם תפקדו כחדשים! התחום גדל והיה למיט”ל – מפעל הייצור של חטיבת הטילים, המייצר כיום את כל מוצרי החטיבה ותורם בצורה מכרעת לחוסן הכלכלי שלה ושל רפאל כולה.
ההמשך הטבעי של הפיתוח החלק ושל ההצלחות בניסויי הפיתוח הראשונים והמתקדמים היה צריך להיות ניסוי קבלה, הצטיידות בטילים והכנסתם לשימוש מבצעי. זה קרה אמנם, אך לא כל כך בקלות. ח”א לקח שלל מספר ניכר של טילי אוויר-אוויר רוסיים במלחמת ששת הימים וקיבל טילים אמריקניים אחריה. הוא החליט כי די לו בכך וכי אינו רוצה להוציא כסף על רכישת טילים מתוצרת הארץ, ולכן אינו מעוניין בהמשך פעילות הפיתוח. משרד הביטחון לא מילא את רצון ח”א: הוא חייב את החיל להמשיך בתוכנית הפיתוח, לעשות ניסויי קבלה, לייצר טילים בכמות קטנה יחסית, לקלוט אותם ולהשתמש בהם. אין ספק כי החלטה זו השפיעה מאוד על בניית יכולת הטילאות בארץ בכלל וברפא”ל בפרט, ועל כך יש להעריך מאוד את מקבלי אותה החלטה. ניסוי הקבלה של “שפריר-2” שנערך בסוף 1968- תחילת 1969 היה מוצלח מאוד. לניסוי הוכנו 30 טילים, מתוכם נורו 19, שרובם פגעו ובכך אפשרו לח”א לסיים את הניסוי ולהכריז שהטיל עבר את המבחן והוא כשיר להיכנס לשירות מבצעי.
שימוש מבצעי
הטילים שנותרו מהניסוי הוסבו לטילים מבצעיים ונשלחו לטייסות. אחד מהם הפיל מטוס אויב כבר בטיסה המבצעית הראשונה בקיץ 1969, והפלות נוספות באו בעקבותיה. בשבוע הראשון לשירותו המבצעי הופלו באמצעותו ארבעה מטוסי מיג, דבר שצוין לשבח על ידי מח”א דאז, מוטי הוד.
לעיקר תהילתו זכה “שפריר-2” במלחמת יום הכיפורים. כ-90 מטוסים הופלו באמצעותו מתוך כ-180 טילים שנורו. בכך היה הטיל בעל שיעור ההצלחה הגבוה מבין כל הטילים שהפעיל ח”א במלחמה. במשך כל שירותו המבצעי בח”א הפיל “שפריר-2” 106 מטוסי אויב.
ההפלה הראשונה סיפור אישי
חיים סלעי
ב- 1 ביולי 1969 סופקו ששת הטילים המבצעיים הראשונים לטייסת ברמת דוד. למחרת, ב- 2 ביולי 1969 ביקר ברפא”ל קצין הפרויקט מטעם ח”א, סא”ל יוסף שנער, לימים פרופסור בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון, ושאל אותי היכן הטילים שעל רפא”ל לספק. עניתי לו שכבר שלחתי אותם לכנף. הוא התרגז וטען כי “היצרן אינו מוסמך להחליט לאיזו טייסת לשלוח את הטילים וכי על רפא”ל היה לחכות להנחיה ממפקדת ח”א”. בכעס נכנס לטנדר הסוסיתא שלו ונסע לטייסת. מיד עם הגיעו שאל מה עם הטילים ונענה כי מיד עם הגעת הטילים לטייסת הם הותקנו על המטוסים, הייתה הזנקה ושוגר טיל אחד, שפגע והפיל מטוס מיג-21 מצרי! הכעס התחלף באחת ל”כל הכבוד”, שהדהד עד רפא”ל…
זאת ועוד: “שפריר-2″ הוכיח את עצמו ככזה ש”פגיעתו רעה” יותר מהטילים האחרים שהפעיל ח”א. על פי דיווחי הטייסים הייתה פגיעתו במטוס האויב מלוּוה בדרך כלל בפיצוץ גדול ובהשמדה מיידית. הטייסים העריכו מאוד את התכונה הזאת של ה”שפרירים” ורצו שמטוסם יחומש ב”שפרירים” ולא בטילים האחרים. הייצור, שכאמור לא היה בכמויות גדולות, פיגר אחרי הצריכה. לפיכך נוצרה תחרות סמויה בין הטייסות על העדיפות בקבלת ה”שפרירים” והופעל לחץ על רפא”ל לייצר עוד ועוד טילים – דבר שמפעל הייצור שמח לעמוד בו, ובהצלחה רבה. “שפריר-2” היה גם המוצר הראשון של חטיבת הנחיה (לימים חטיבת טילים) שנמכר לחילות אוויר זרים, ובכך היה חלוץ בנושא. “שפריר-2” קיבע את רפא”ל כמפתח וכיצרן טילים מהשורה הראשונה וסלל את הדרך לפיתוח דורות נוספים ומוצלחים של טילי אוויר-אוויר.
“שפרירים” על המסלול
אורי פלד
באחד מימי מלחמת יום הכיפורים הגיעה הודעה מח”א לרפא”ל כי שני “שפרירים” נפלו ממטוס בזמן הנחיתה. הטייס שדיווח על כך סיפר כי ראה לתדהמתו את הטילים עוזבים את מטוסו, “רצים” חופשית על המסלול ונתקעים בסופו של דבר באדמה בצד המסלול. האירוע עורר את הזיכרונות המרים מימי “שפריר-1” כזכור, נפלו טילים כתוצאה מהלם מכני בזמן השלכת המכלים הנתיקים. אבל שדבר כזה יקרה בנחיתה, במיוחד לאחר שהופקו הלקחים מהמקרים ההם, ממש מתסכל… מעט-מעט נוספו פרטים שהבהירו את התמונה: התברר כי המטוס התקלקל בטיסה, חזר לנחיתה, לא הצליח לעצור בכוחות עצמו ונעצר על ידי רשת, שהייתה מונחת דרך קבע בקצה המסלול ותפקידה היה לעצור מטוסים חסרי מעצורים. מכיוון שתאוטת העצירה ברשת הייתה חזקה מאוד, מנגנון הנעילה של הטיל “פירש” את הכוח כהפעלת מנוע ושחרר את הטילים לדרכם. כמו במקרה של השלכת המכלים, שלא הובאו בחשבון בתכן נושא הטילים של “שפריר-1” גם כאן התברר כי עצירה ברשת לא נכללה במעטפת הטיסה הכבולה של “שפריר-2” ומערכת הנשיאה שלו לא תוכננה לכך. התיקון היה קל ופשוט ונעשה עוד תוך כדי המלחמה: החלפת פין גזירה, שקיבע את הטיל על נושא הטילים, בפין גזירה עבה מעט יותר..
הילל בר-לב ז”ל :
אבי ה”שפריר”
במהלך הכנת הכתבה על תולדות פיתוח “שפריר” התבשרנו על פטירתו של הילל בר-לב, שהיה ראש הפרויקט והאיש אשר יזם והוביל את הפיתוח של טיל אוויר-אוויר הראשון בישראל. פועלו של הילל מתואר בהרחבה בכתבה “סיפורו של שפריר-1” (“רפאל שלנו”, גיליון 10 ספטמבר 2010).
הילל בר-לב נולד בניו-יורק בשנת 1927, כארנולד מרלין. עבר קורס טיס בצי האמריקני, ואחרי שהשלים תואר בהנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת באפאלו, עלה לישראל ב-1949 ונקלט בקיבוץ בית השיטה. אולם הוא לא התערה בחיי הקיבוץ וחזר לארצות הברית. שם עבד בתעשיות האוויריות של “יוז” בקליפורניה וגם השלים תואר שני. ב-1956 במהלך מלחמת סיני, התעורר בו לראשונה הרעיון של טיל אוויר-אוויר: “אילו היה בידי אחד הצדדים הלוחמים טיל אוויר-אוויר, שמתביית היטב, הוא היה הופך את הקערה על פיה”, אמר הילל. עם הרעיון הזה חזר ב-1957 לארץ, התיישב בטבעון והחל לעבוד במכון 3 של האגף למחקר ותיכון (לימים רפא”ל). במקביל גם לימד בטכניון. יום אחד, בעת ניסוי של הטיל “לוז” בנגב, הוא שמע מישהו לידו אומר בהתרסה: “על מה מבזבזים כסף… טיל אוויר-אוויר אנחנו צריכים”! זה היה רס”ן בני פלד, לימים מפקד חיל האוויר. בר-לב קפץ על ההזדמנות, ועד מהרה הזמין אותו פלד אל עזר ויצמן, שעמד להתמנות למפקד החיל, כדי שיציג בפניו את רעיונותיו. שם נולד ה”שפריר”, טיל האוויר-אוויר הישראלי הראשון. מצויד בהסכמה לא-רשמית של חיל האוויר, השיג הילל מהנהלת רפאל תקציב קטן וצוות מצומצם: יוסף סיני, מהנדס מכונות שעבד על ניהוג הטיל; יעקב מאירי, מהנדס אווירונאוטי שפיתח את ההיגוי; אברהם אנושי, מהנדס אלקטרוניקה שהיה בעל ניסיון בטרנזיסטורים ובמעגלים מודפסים; ואריה פרץ, שפיתח את המנוע. בכתבה “סיפורו של שפריר-1”, אשר צוינה לעיל, סיפר חיים סלעי, שעבד בפרויקט “שפריר” מראשיתו, כי הדיונים הממושכים על עתידו של הפרויקט מרטו את עצביו של הילל. כששאל בן-גוריון את הילל כמה זמן יידרש לישראל “לשגר ספוטניק לחלל”, השיב הילל: “21 שנים” “הכיצד?” תהה בן-גוריון. “20 שנה ייקח לכם להחליט”, ענה הילל, “ושנה אחת ייקח לנו לבצע”. במהלך פיתוח הטיל באו לידי ביטוי הראש הפורה של הילל והמנהיגות הטכנית שלו, שסחפו אליו ואחריו את צוות הפיתוח בשלבים הקריטיים של הפיכת הרעיון למוצר. סגנו של הילל, יוסף סיני, אמר כי היה “חלוץ ומנהיג, שידע לשכנע”. גיורא שלגי, לשעבר מנכ”ל רפאל ואיש הפרויקט, אמר כי היה “סטארטאפיסט מבריק”, ומשה ארנס, לשעבר שר הביטחון, אמר שיש לו “מניית יסוד בכך שחטיבת הטילים של רפאל היא היום המובילה בעולם”.
ב-1963 הוענק להילל פרס ביטחון ישראל על פיתוח ה”שפריר”. ב-1969 עזב הילל את רפאל ועבר לירושלים. הוא המשיך לפתח פרויקטים כגון סימולטור תנועה, מכונה לאריזה אוטומטית של תפוזים, מכשיר קריאה לעיוורים ועוד. בשנים האחרונות הוא סבל ממחלת הפרקינסון, וכשהידרדר מצבו עבר ל”בית אשל”, בית סיעודי בקיבוץ גבת, שם נפטר ב-2 ביולי 2011.
יהי זכרו ברוך.
.
