ה”לוז” טיל מבצעי ראשון מתוצרת רפאל

ד"ר ראובן אשל

בשלהי שנת 1956 קלט חיל האוויר מטוסים חדישים ומהירים מסוג “ווטור” ו”אוּרגן” שלא התאימו עוד לניהוג ידני בקו ראייה. עובדה זאת הפחיתה בהדרגה את העניין שגילה חיל האוויר בטיל, מה שהותיר בתמונה את חיל הים ואת חילות היבשה. מאחר שלא ניתן עדיין אישור לרכוש מכ”ם לצורך הגרסה הימית ומאחר שהניסויים הראשונים בוצעו ממילא בנגב, החליט מנהל רפא”ל, מוניה מרדור, לתת קדימות לגרסה הקרקעית, אשר לה מוקדשת הכתבה הנוכחית. האישור הרשמי להחלטה זו ניתן רק שנתיים מאוחר יותר, ב-12 בנובמבר 1958.

במקביל הגיע ראש הפרויקט, משה (מויה) אפשטיין, למסקנה שיש לפתח גרסה חדשה לטיל שתהיה קומפקטית יותר, זולה יותר ונוחה יותר לתפעול מבצעי. למוניה היו חששות שהדבר יפגע בלוח הזמנים ולכן התנגד תחילה. מויה, שידע כי המנהל אינו יכול להכתיב לו מה לעשות מחוץ לשעות העבודה, ישב בביתו והכין במו ידיו שרטוטי הרכבה ותרשימי פרטים של הגרסה החדשה, שקיבלה לימים את הכינוי ג- 25 או “לוז”. מוניה בספרו תיאר את התקרית בניסוח דיפלומטי “מחשש לעיכובים בלוח הזמנים, נעשה רוב התכנון … על-ידי מויה אישית (לעתים בביתו, בשעות שלאחר העבודה במכון)”. התוצאה הייתה מדהימה: פרט לדמיון כללי בתצורת הטיל, הנראית באיור 1, השתנו כמעט כל המערכות:

הנעה רקטית

גרסה ג- 26 שקדמה ל”לוז”, כללה מנוע האצה מתנתק המבוסס על הודף קשיח יחסית, שפותח עבור הסופר בזוקה (על בסיס פוליאסטר ואמוניום פרכלורט), ומנוע שיוט נוזלי שפיתוחו תואר בכתבה קודמת במקומם תכנן מויה מנוע משולב המבוסס כולו על הודף מוצק גמיש, שפותח על ידי דב כץ ורות קורט. ההודף הגמיש בוּסס על פוליאוריטנים ואמוניום פרכלורט. פיתוח ההודף נעשה ברפא”ל במתקן חצי-חרושתי (המכונה עד היום ה”פיילוט”). על פיתוח זה זכו השניים בפרס ביטחון ישראל לשנת 1960. שילוב המאיץ והשייט למבנה קומפקטי מתואר באיור 2.

יצוין שבגלל המבנה הקומפקטי של המנוע, שקיצר את הטיל הקרקעי במטר לפחות וגם חסך משקל רב, לא נפגעו ביצועי הטיל אף-כי האימפולס הספציפי של הודף מוצק הוא נחות לעומת זה של דלק נוזלי. נוסף לכך, המעבר לדלק מוצק מפשט מאוד את ההכנות לירי: מכיוון שהוא בטיחותי יותר הוא מאוחסן בתוך המנוע, וכך נחסך התהליך המורכב של מילוי דלק נוזלי לקראת המשימה.

בקרת הגאים

בגרסה ג- 26 תיכנן בועז פופר זרועות ארוכות להפעלת ההגאים בדיוק הנדרש. מויה הצליח להגיע לאותו דיוק בצורה קומפקטית (שליש האורך) בזכות תמסורת מתוחכמת של גלגלי שיניים הנראית באיור 3. בית זה, כמו-גם זרועות הבקרה, נוצרו ביציקת “קוֹקילה” מדויקת – טכנולוגיה חדישה באותם ימים, שהטמיעו מנהלי בית המלאכה אברהם פור ומיכאל דויטש. העבודה התנהלה כך שתחילה מוסרים לטכנאים סקיצה, הם בונים דגם, בודקים ומשכללים את הדגם, ולבסוף מוסרים אותו לשרטטים להכנת תיק ייצור. כאשר אורי פילוסוף קיבל סקיצת מכסה לסרוו, לצורך בניית דגם, חזר כעבור יום עם מכסה מלוטש כמו ראי. לשאלה: “לשם מה הליטוש?”, ענה: “אם לא טוב, אז לפחות יפה”.

מערכת אלקטרוניקה

ב- 1957 יזם יעקב זיו, בניגוד להוראות הממונים, בנייה מחדש של כל מערכת האלקטרוניקה (טייס אוטומטי, תקשורת וטלמטריה) בהתבסס על טרנזיסטורים שהחלו אז להימכר בשוק העולמי. בסיוע האחים אבינועם ואורי פילוסוף הצליח לצופף את המערכת בסדר גודל, כפי שתואר בכתבה קודמת, . המערכת החדשה זוודה בתיבה בצורת מקטע טבעתי, כדי להתאימה למקום הפנוי בבית ההגאים מול סרוו כיוון-איזון. ראה איור 3.

סביבון

בגרסת ג- 26 שימש סביבון חשמלי תקני מתוצרת חברת ג’יאניני. כדי למנוע תלות בגורמי חוץ, ובהתחשב בעובדה שהסביבון משמש את הטייס האוטומטי רק במשך כשתי דקות של מעוף הטיל, החליט מויה על פיתוח עצמי של סביבון ייעודי קטן. למעשה פותחו שלושה דגמים, שאחד מהם מוּנע על ידי חוט, השני על ידי אוויר דחוס והשלישי על ידי אבק שרפה. הפיתוח בוצע על ידי שלושה הנדסאים בהנחית מויה. ניצח בתחרות סביבון החוט שפותח על ידי מאיר פריד. החוט נכרך סביב רוטור הסביבון וקצהו נקשר למשגר. עם השיגור הניע החוט את הרוטור כמו במשחק הילדים “פורפרה”. עקב ממדיו הקטנים של הסביבון ניתן היה לזווד גם אותו על בית ההגאים לצד מערכת האלקטרוניקה.

ראש קרב ומרעומים

פיתוח זה נמסר בקבלנותמשנה לג’נקה רטנר וחנוך פרוז, שהתמחו בתחום זה. הדגש הושם כאן על אמינות ובטיחות. לצורך אמינות נבחרו שני מרעומים משני צדי ראש הקרב: מרעום הקשה קדמי ומרעום לחיכה אחורי. לצורך הבטיחות הובטח שהמרעומים יידרכו רק כאשר הטיל התרחק כשני קילומטרים מהמשגר. תנאי הניתוק מהמשגר הושג על ידי נצרה מכנית, כמקובל במרעומים אוויריים, ואילו תנאי המרחק התקבל על ידי שימוש בגזי מנוע השיוט שדרכוּ את המרעומים לאחר השהיה פניאומטית. באיור 4 נראה ראש אינרטי לאחר ניסוי ירי בנגב.

מבנאות

ו הופקדה בידי ראש תחום מבנה, משה (מישקה) ברנע, ששימש גם כסגנו של מויה. המעבר לגרסה החדשה של הטיל היווה הזדמנות נאותה להיגמל מהשריד האחרון של טכנולוגיית העץ. ואכן, הפעם מומשו גם הכנפיים וההגאים ממבנה כריך (סנדוויץ’) מתכתי – טכנולוגיה חדישה באותם ימים, המשלבת קשיחות מבנית עם משקל נמוך. בהזדמנות זו הוסרו הנותבים מקצות הכנפיים וזוודו ארבעתם בירכתי הטיל. באיור 5 נראים בכירי הפרויקט בודקים את בית הנותבים לאחר ירי ניסיוני.

ניסויי השדה

הניסויים תוכננו ונוהלו על ידי יונתן מס. סדרת הניסויים הראשונה, שבה נכללה גרסת ג- 25 נערכה באוגוסט 1958 בנוכחות הרמטכ”ל חיים לסקוב ומפקד חיל האוויר עזר ויצמן. המטרה, בגודל 12X16 מטר, הוצבה בטווח-ביניים של 11 ק”מ מנקודת השיגור. בעת ביקורו בעמדת השיגור, התבטא עזר כי הוא מוכן לעמוד במרכז המטרה, כי הטיל ממילא לא יפגע בה. הוא אפילו התערב על כך עם אחד מקציניו, סרן יעקב קולודני, ששימש כנווט הניסוי. לאחר שהטיל הראשון פגע “בול”, מיהר עזר אל קולודני עם שטר של חמש לירות כדי לעמוד בהתחייבותו. באיור 6 נראה עזר ויצמן בעמדת התצפית. דווקא שני הטילים הבאים, שהיו מגרסה קודמת, לא הגיעו למטרה בגלל בעיה במנוע הנוזלי. הניסוי הבא נערך בנובמבר 1958 הפעם נורו חמישה לטווחים שונים ובתמרונים מוגדלים. ארבעה טילים שוגרו בהצלחה מלאה, ואילו הטיל החמישי הוצנח בטעות טרם הגיעו למטרה. עוד שתי סדרות של ניסויי ירי עברו בהצלחה במהלך 1959 כולל ירי לטווח מרבי של 27 ק”מ באמצעות שני נווטים, שאחד מהם ישב בטווח 12 ק”מ מהמטרה וקיבל את הפיקוד על הטיל בשליש האחרון של המסלול. בכך הסתיים הפיתוח של הגרסה הקרקעית. על הובלת הפיתוח זכו מויה, יונתן מס .1960ואנזלם ירון בפרס ביטחון ישראל לשנת 1960.

משגר

(“ממריא” בלשון אותם ימים). המשגר הניסיוני נראה באיור 1. ברור כי לצרכים מבצעיים נדרש משגר אחר – מתנייע, מוסווה, קל לתפעול ובעל מספר טילים מוכנים לירי. בהתאם לכך תכנן סעדיה בהט הסבה של “קומנדקר” לנשיאה ולשיגור של זוג טילים. לצורך הסוואה נעטף חלקו האחורי של הרכב בברזנט צבאי שנפתח בגלגול, כפי שרואים באיור 7. כשהגיע מועד חידושו של רישיון-הרכב במשרד הרישוי, שאל הנהג התורן מה לומר אם ישאלו אותו על ייעוד הרכב. הסתכל אחראי התחבורה על הרכב המכוסה בברזנט וענה ללא היסוס: “אוטו זבל”. וכך אכן נרשם במשרד הרישוי.

העברה לייצור

בהתאם למדיניות משרד הביטחון באותם ימים, קיווה מוניה “כי לא ירחק היום בו ישמשו התעש והתעשייה האווירית יצרני סדרות הטילים שפותחו ברפא”ל.” לפיכך הגיע ב- 1959 להסכמים עם מנהלי שתי התעשיות לתת עדיפות לביצוע הזמנות אלה וחייב את מינהלת הפרויקט ברפא”ל לשתף פעולה, עלאף שמויה ואחרים התנגדו כי חשבו שהדבר מוקדם מדי. מויה חשש גם שלא יהיה משוב מהייצור לפיתוח. התעשיות אכן התארגנו למשימה וגם הכניסו, בכפוף לאישורנו, לא מעט שינויים שנועדו להקל ולהוזיל את הייצור הסדרתי. הגדילה לעשות התעשייה האווירית שהקימה לצורך הייצור מפעל חדש ייעודי וסודי בשם מב”ת (מפעל ב’).

הקמת יחידה מבצעית

בדצמבר 1962 הוקמה בחיל התותחנים של צה”ל יחידה ראשונה של טילי קרקע-קרקע “לוז”. לימים גדלה היחידה לכדי גדוד שלם, המצויד במאה טילים, בפיקודו של סא”ל רפי שניר. היחידה התאמנה בפריסות מבצעיות והשתתפה בניסויי פיתוח משלימים, אך מיעטה לבצע שיגורי תרגול מפאת מחירם הגבוה של הטילים. לא ידוע לנו על פיתוח תורת לחימה מיוחדת לטילים אלה, ובכך אולי מוסברת העובדה מדוע לא שימשו את צה”ל במלחמת ששת הימים. היחידה פורקה בסוף שנות השישים. בינתיים הוטל על רפא”ל להתרכז בפיתוח טיל חדש ושונה בייעודו, ואילו משימת ההתאמה של ה”לוז” לחיל-הים הוטלה על מפעל מב”ת של התעשייה האווירית, שבמקור הוקם למטרת ייצור בלבד של ה”לוז”. לחלקה של רפא”ל בפיתוח הגרסה הימית תוקדש כתבה בגיליון הבא.