התפתחות מערכות מצרר בעולם וברפאל
ד”ר יהושע ליס וד”ר ראובן אשלמהי מערכת מצרר ומהם יתרונותיה?
מערכת מצרר (Cluster Munition) כוללת מספר רב של תתי-חימוש (בין עשרות למאות רבות) הפוגעים בשטח נרחב. תתי-החימוש יכולים להיות פצצונות לפעולה מיידית, מוקשים שמחכים לאויב, או אף תערובת שלהם. מערכת מצרר ניתנת לשיגור בצורות שונות ובהן: ירי ממרגמה, מתותח או מרקטה קרקעית, ובעיקר הטלה ממטוס.
היתרונות הפוטנציאליים של מערכת מצרר הם שניים: ראשית, הפיזור מפצה על אי הדיוק בפגיעה. דוגמה פשוטה ומוכרת היטב היא של רובה ציד, שבו מוחלף הקליע האחוד בכדור ציד. ירי הכדור מייצר קונוס צר של רסיסים המעלים מאוד את סיכויי הפגיעה במטרה של חלק מהרסיסים למרות העובדה שציר הקונוס מחטיא אותה. יתרון אפשרי שני של מערכת המצרר הוא פגיעה בו-זמנית במטרות רבות על ידי הגדלה ניכרת של שטח הפגיעה.
מתי החלו להופיע מערכות אלה בעולם?
השימוש בעקרון ראש הקרב המתפצל נעשה כבר במלחמת העולם השנייה: תחילה על ידי הסובייטים בפינלנד ( 1939), בהמשך על ידי הגרמנים, ובשלהי המלחמה גם על ידי האנגלים. שימוש נרחב ומתקדם יותר נעשה על ידי האמריקנים בסוף שנות השישים לצורך לוחמה בג’ונגלים של וייאטנם. שיא מאמץ הפיתוח וההצטיידות העולמית הגיע בימי המלחמה הקרה בשנות השבעים והשמונים, בעיקר בברית נאטו ובפרט בארצות הברית, במאמץ להתגבר על היתרון הכמותי של מדינות הגוש הקומוניסטי בטנקים ובחיילים.
מהן שיטות הפיזור של הפצצונות?
במלחמת העולם השנייה הסתפקו בפיזור טבעי של המטענים לאחר פתיחת המעטפת שבתוכה זוודו. מרחב הפיזור היה קטן וענה רק על החטאות קטנות. כדי להגדיל את רדיוס הפיזור, הוסיפו האנגלים במרכז המעטפת מטען פירוטכני שפעל מיד לאחר פתיחת המעטפת. שיטה זו שיפרה כמובן את רדיוס הפיזור, אך בזבזה נפח יקר ובעיקר דרשה לפתח מטענים שעומדים בהלם הפירוטכני. האמריקנים נעזרו באפקט מגנוס. לצורך זה פיתחו מטענים כדוריים בקוטר של כמה סנטימטרים, עם כנפונים הגורמים להם להסתחרר באוויר. סחרור זה, בשילוב עם קשת המסלול הבליסטי, יוצר את אפקט הפיזור הרדיאלי. כך קיבלו אמנם רדיוסי פיזור גדולים, ללא הלם פירוטכני, אבל בליווי כמה חסרונות מהותיים: צורת המטען הכדורי מהווה מגבלה, הכנפונים מייקרים את המוצר, והעיקר: השיטה גורמת על הקרקע ִע ְק ַבּת פיזור טבעתית ללא פגיעות במרכז הטבעת. שיטת פיזור נוספת מתבססת על מפזר צמוד למטוס שמכיל תתי-חימוש ומפזר אותם בקצב מבוקר בעת חלוף המטוס בטיסה נמוכה מעל המטרה. לפיכך, עקבת הפיזור על הקרקע היא בצורת מלבן צר וארוך.
ומה ברפאל?
שני פיתוחים ראשונים של מצררי פיזור-טבעי בוצעו כבר בתחילת שנות החמישים על ידי אולי לביא והיו מבצעיים עד תחילת שנות השישים. מצררים אלה מוצגים במוזיאון רפאל ומכונים מ.א. (מצרר אווירי) ו-מ.ז. (מצרר זעיר). ראה איור 1 . עשרים מצררים אוויריים התאימו לנשיאה בבטן המפציץ הבודד מסוג B-17 שהיה ברשות חיל- האוויר.
בהמשך פותח מצרר זעיר שהתאים גם לנשיאה על מטוסי ה”מוסטנג”, אחד על כל כנף. לצורך מירעוּם שימש ַמרעוֹם בריטי ממלחמת העולם שפעל מכנית שניות ספורות לאחר ההטלה (השהיית הבטיחות הושגה על ידי מדחף קטן). אות המירעוּם גזר בורג אבטחה וכך איפשר לקפיץ פנימי להדוף את כל 16 תתי- החימוש לאוויר בגובה הטיסה (כמה מאות מטרים מעל המטרה). על הקרקע התקבלה עקבת פיזור צנועה בצורת אליפסה של כ- 50X20 מטר (כ-800 מ”ר).
לאחר הפסקה ארוכה נולד פרויקט חירום
במהלך מלחמת ההתשה (1969- 1970) התגבש צורך דחוף להכות במערך טילי הנ”מ (נגד מטוסים) הרוסיים מסוג SA-2 שבהם צוידה מצרים. סכמת מערך כזה נראית בחלק התחתון של איור 2. היה ברור שזקוקים לפיזור הומוגני של מטעני רסס ברדיוס גדול. נערך סיעור מוחות אצל מנהל טכני 1, ד”ר שמואל מרחב ז”ל, שבו הגה ראש תחום אווירודינמיקה, בנצי נוה (לימים ד”ר נוה, מנכ”ל רפאל), רעיון פשוט: הבה נסחרר את המעטפת עם תתי-החימוש לפני פתיחתה ואז יתפזרו המטענים בצורה צנטריפוגלית, כאשר רדיוס הפיזור יחסי לקצב הסחרור ולמרחק זיווד כל תת-החימוש ממרכז המעטפת. כך מתקבלים כל היתרונות: הזיווד מנצל את כל נפח המעטפת, הפיזור הומוגני, אין אילוצים על צורת תת-החימוש ואין עליו הלם פירוטכני!
ראש פרויקט החירום, נחום שפירא, בחר ברימוני מילס תקניים בתור תתי-חימוש, תוך החלפת הנצרה המכנית בנצרה אווירודינמית (מכסה הנשלף עם צאת הרימון לאוויר). בהמשך תכנן מעטפת שמסתחררת עקב היות המייצבים מוטים, ונעזר בארווין רייטר ז”ל בתכנון מערכת פירוטכנית לחיתוך המעטפת ברגע המירעום לצורך פיזור הרימונים. החיתוך היה כה מדויק וחלק, שהצוות התלוצץ שלארווין מחכה קריירה שנייה כמוהל… בהיעדר מרעום גובה זמין, אות הפעלת החיתוך ניתן על ידי מרעום זמן תקני. כדי להתגבר על פיזורי גובה המירעום ולהבטיח שכל הרימונים יתפוצצו לאחר הפגיעה במטרה או בקרקע, הוארך משך ההשהיה שלהם מארבע לעשר שניות.
בניסוי היתכנות ראשוני התפרק הזנב עקב תהודה חזקה שהתפתחה בעת שקצב הגלגול המתפתח של גוף המצרר התלכד זמנית עם קצב התנודה האורכית של הגוף. לאחר ניתוח והבנת התקלה, התגברו עליה על ידי הקפדה על טולרנסים גיאומטריים להבטחת סימטריה מיטבית של הגוף, כך שיחלוף על פאזת התהודה בשלום. ואכן המערכת, שכונתה “טל-1” (ראה חלק עליון של איור 2), נבדקה בהמשך ניסויי השדה בהצלחה, הוכיחה את עצמה מבצעית בסוף מלחמת ההתשה (וייתכן שגרמה להפסקתה מצד המצרים) וגם זכתה בפרס ביטחון ישראל לשנת 1971. האפקט של כ- 300 רימונים המתפוצצים כמעט בו-זמנית על פני שטח של כ-30,000 מ”ר* (כמעט פי 40 מהשטח שהתקבל בפיזור חופשי!) ומכסים את כולו ברסס אפקטיבי כנגד מטרות רכות, הינו מדהים והרסני.
והנה קוריוז: במהלך הניסויים המוצלחים קרא בנצי נוה מאמר אמריקני משנות החמישים, שדיווח על כישלון ניסוי אמריקני בשיטת הפיזור הצנטריפוגלי עקב אי יציבות הגוף. כישלון זה הוא שגרם לאמריקנים לנטוש את השיטה לטובת שיטת מגנוס על מגבלותיה… מזל שכתב העת לא הגיע לידיו שנתיים קודם לכן!
עם האוכל בא התיאבון
ההצלחה הראשונית הולידה בחטיבת אווירומכניקה (שממנה צמחה לימים חטיבת מנור) שלל רעיונות שחלק ניכר מהם אומצו בצה”ל, פותחו בחטיבה בשנות ה-70 במימון התעש וזכו להצטיידות. המשותף לכל פרויקטי המצרר של רפאל הוא עקרון הפיזור הצנטריפוגלי. להלן מספר דוגמאות (גם אותן ניתן לראות במוזיאון רפאל):
- “מותרות”– מצרר המפזר תתי – חימוש מסוג M-77 מתוצרת תעש, המכילים מטעני נ”ט (נגד טנקים) וגם כדורי רסס (תת-חימוש כזה נראה באיור 3). מעטפת המצרר דומה לזו של “טל- 1” עם שני שיפורים משמעותיים.
- דשי המייצבים מוטים רק לאחר ההטלה, זאת להקטנה משמעותית של גרר המטוס החמוש;
- מרעום הזמן הוחלף במרעום קרבה אלקטרומגנטי תוצרת “מוטורולה” שמבטיח גובה מירעום מדויק.
הפרויקט הובל על ידי ד”ר בנימין לנדקוף. - “מחול” – ראש קרב לרקטת קרקע-קרקע “עברי” תוצרת תעש. הראש מכיל מעל 1000 פצצונות נ”ט ומסתחרר באמצעות מנוע רקטי בעל פיות משיקיות לקבלת אפקט ממטרה (איור 4). פרויקט זה הובל על ידי ד”ר קרלוס זורע וד”ר גיורא מימון, ומנוע הסחרור פותח על ידי משה מנור. רקטות “עברי” עם ראשי מצרר “מחול” הוכיחו את עצמן כיעילות ביותר במלחמת לבנון הראשונה (1982).
- “כריסטיאן”- מצרר אווירי המפזר מוקשים מתקדמים נגד טנקים (ראה איור 5). הפרויקט נולד כאחד הלקחים של מפקד חיל האוויר ממלחמת יום כיפור. האלוף בני פלד ז”ל זיהה צורך בחסימה מהירה של גזרות שלמות מפני פלישת טנקי אויב, על ידי פיזור אלפי מוקשי נ”ט מהאוויר. רוב מאמץ הפיתוח היה בפיתוח מוקש שיהיה בו-זמנית קטן ונוח לזיווד, יציב באוויר, שריד בחבטת הנחיתה ויעיל בחדירת גחון טנק החולף מעליו. פרויקט חירום זה פותח במחצית השנייה של שנות השבעים בהובלת יהושע (שוקי) ליס ובסיוע שמר שלו, שפיתח את המעטפת (‘סהרון”). בשנת 1982 זכה גם פרויקט זה בפרס ביטחון ישראל.
אפילוג
באמצע שנות השמונים קיבלה הנהלת רפאל, בראשות ד”ר זאב בונן ז”ל, החלטה להתמקד במערכות נשק מונחות ולסגור ברפאל את קו המוצר של מערכות מצרר עם תתי-חימוש מתוחכמים. היום, במבט לאחור, ניתן לציין שזאב ראה נכוחה את העתיד: הצורך במערכות המצרר בעולם דעך בסוף שנות ה-80 בעקבות התפרקות ברית-המועצות והשתנות פני המלחמות בעולם. רפאל פינתה את משאביה לכיוון מערכות מבוקרות, שמיקדו את עיקר עיסוקה במערכות טיליות מונחות והפכו אותה למה שהינה כיום.
זאת ועוד: לאחר הדטאנט, ובעיקר לאחר התפרקות ברית המועצות, הצטמצם האיום באירופה וכיוון פיתוח זה הוזנח וננטש בהדרגה על ידי נאטו וארה”ב (אף-כי ארה”ב אינה מתפרקת מהארסנל הקיים שלה). בעקבות מלחמת פוקלנד, מלחמות איראן-עיראק, מלחמות עיראק ואפגניסטן (גם מלחמת לבנון השנייה תרמה לכך) התעורר העולם בעקבות פגיעה מרובה של “לא מעורבים” מנפלים של תתי-חימוש ושל מיקוש מפוזר מהאוויר. בתהליך שנמשך כבר מספר שנים, מצטרפות יותר ויותר מדינות לאמנה המחייבת אי-שימוש במערכות מצרר, אשר מבוססות על תתי-חימוש המפוזרים מהאוויר. האמנה נכנסה לתוקף ב-1.8.2010 וכיום חתומות עליה מעל מאה מדינות.
