בשלהי שנת 1956 קלט חיל האוויר מטוסים חדישים ומהירים מסוג “ווטור” ו”אוּרגן” שלא התאימו עוד לניהוג ידני בקו ראייה. עובדה זאת הפחיתה בהדרגה את העניין שגילה חיל האוויר בטיל, מה שהותיר בתמונה את חיל הים ואת חילות היבשה. מאחר שלא ניתן עדיין אישור לרכוש מכ”ם לצורך הגרסה הימית ומאחר שהניסויים הראשונים בוצעו ממילא בנגב, החליט מנהל רפא”ל, מוניה מרדור, לתת קדימות לגרסה הקרקעית, אשר לה מוקדשת הכתבה הנוכחית. האישור הרשמי להחלטה זו ניתן רק שנתיים מאוחר יותר, ב-12 בנובמבר 1958.
במקביל הגיע ראש הפרויקט, משה (מויה) אפשטיין, למסקנה שיש לפתח גרסה חדשה לטיל שתהיה קומפקטית יותר, זולה יותר ונוחה יותר לתפעול מבצעי. למוניה היו חששות שהדבר יפגע בלוח הזמנים ולכן התנגד תחילה. מויה, שידע כי המנהל אינו יכול להכתיב לו מה לעשות מחוץ לשעות העבודה, ישב בביתו והכין במו ידיו שרטוטי הרכבה ותרשימי פרטים של הגרסה החדשה, שקיבלה לימים את הכינוי ג- 25 או “לוז”. מוניה בספרו תיאר את התקרית בניסוח דיפלומטי “מחשש לעיכובים בלוח הזמנים, נעשה רוב התכנון … על-ידי מויה אישית (לעתים בביתו, בשעות שלאחר העבודה במכון)”. התוצאה הייתה מדהימה: פרט לדמיון כללי בתצורת הטיל, הנראית באיור 1, השתנו כמעט כל המערכות: