חבלי הסבת טיל קרקע-קרקע “לוז” לטיל ים-ים “גבריאל”
ד”ר ראובן אשללציבור הרחב בישראל ידוע שחיל-הים צייד את ספינות הטילים שלו בטילי ים-ים “גבריאל” מתוצרת התעשייה האווירית וגם הטביע באמצעותם ספינות אויב במלחמת יום-כיפור. פחות ידועה היא העובדה ש”גבריאל” הוא למעשה הסבה של טיל קרקע-קרקע “לוז” שפותח ברפא”ל. הסבה זו, שהייתה כרוכה בהתגברות על אתגרים רבים, החלה אף היא ברפא”ל. מטרת הכתבה הנוכחית היא לתאר את חלקה של רפא”ל בהסבת הטיל בשנים 1959 עד 1962.
פיתוחו של טיל “לוז” בשנות החמישים, בניהולו של ד”ר משה (מויה) אפשטיין, וקליטתו בחיל התותחנים . נזכיר שטיל זה מנווט אל 1תוארו בכתבה קודמת המטרה בשיטת ניהוג על קו ראייה לטווחים של עד ק”מ. לצורך זה על הנווט לראות בו-זמנית הן את 27 המטרה והן את הטיל (המצויד לשם כך בנותבים זוהרים) ולהקפיד שהטיל במעופו יימצא על קו הראייה שבין הנווט למטרה. ההסבה לשימוש ימי כרוכה בהתגברות על קשיים שיתוארו להלן.
ייצוב קו הראייה
בניגוד לירי קרקעי, שמתבצע מעמדה נייחת, הרי שבים נעה הספינה תוך כדי מעוף הטיל, ונוסף לכך היא מתנדנדת, בעיקר בגלגול. כמקובל בתותחנות ימית, משגרי הטיל ממוקמים בניצב לציר האורך של הספינה, ולכן התקדמות הספינה משנה את אזימוט המטרה במהלך מעוף הטיל. זהו שינוי איטי שקל לנווט להתגבר עליו על ידי סיבוב איטי של משקפתו. לעומת זאת תנודות הגלגול של הספינה, שעלולות להגיע עד ± 20 מעלות ואף יותר, דורשות ייצוב אוטומטי של המשקפת. ייצוב זה הוטל על שמואל אבריאל. הוא פתר את הבעיה על ידי העברת קו הראייה דרך זוג מראות (בדומה לפריסקופ), שאחת מהן קבועה למשקפת והשנייה מקזזת את גלגול הספינה לפי פיקוד מסביבון ג’ירוסקופי, כמתואר באיור 2 הלקוח מסימוכין 3.
הסתרת הטילים ואיטום המשגר
לצורכי הסתרת הטילים משמש ביבשה כיסוי בד. סעדיה בהט, מתכנן המשגר (או ה”ממריא”, כפי שנקרא אז), בחר תחילה פתרון דומה לזה, דהיינו כיסוי בד יוטה. בהתאם לכך תיכן את המשגר לניסוי ים ראשון, הנראה באיור 3. בצורת האות T והוסיף לפניו וילון בד. עם הפלגת הספינה התעופף הווילון לכל רוח… יש לציין שההסתרה נועדה לא רק מפני עיניים זרות, אלא בעיקר מפני צוותי החוף והספינה של חיל-הים שאינם קשורים ישירות לניסוי, שכן באותם ימים עצם הפיתוח של טילים ברפא”ל היה סודי ביותר. לפיכך הורכבו הטילים על המשגר באישון לילה, צוות הספינה צומצם למינימום, וסיפור הכיסוי, למי שאינם שותפי – סוד. לניסוי, שכן באותם ימים עצם הפיתוח של טילים ברפא”ל היה סודי ביותר. לפיכך הורכבו הטילים על המשגר באישון לילה, צוות הספינה צומצם למינימום, וסיפור הכיסוי, למי שאינם שותפי – סוד, היה שמדובר בניסוי רקטת סנוור (רקס”ר) מקורית וסודית ביותר, שמיועדת להכות את האויב בסנוורים. בהתאם לכך כונו גם מרכיבי המערכת: משדר רקס”ר, לוח בקרת רקס”ר, משקפת רקס”ר .
בעיה ייחודית לים היא הצורך להגן על הטילים מפגעי מזג האוויר (רוחות, לחות ונתזי מי-מלח). לשם כך נדרש משגר אטום. אבל איך יורים מתוכו? הפתרון של סעדיה היה בצורת ארגז משושה, שארבע דלתותיו נאטמות באמצעות שרוולי גומי מתנפחים הנראים באיור 1. הדלתות נפתחו מהר באמצעות מנגנון הידראולי חד-פעמי, פרי פיתוח של ראובן אשנר (לימים אשל).
מערכת השליטה והבקרה (שו”ב) בספינה
אופיינית לאותם ימים הייתה השיטה לבחירת רכיבים. מאחר שהזמנות מחו”ל היו מסורבלות מאוד (מעל מאה שלבים) ולכן נמשכו לפחות חצי שנה, הייתה נטייה טבעית לקצר תהליכים על ידי בחירת רכיבים זמינים במחסן אלקטרוניקה. אבל חלקם הגדול של רכיבים אלה נקנו בזול מסוחרים כעודפי ציוד ממלחמת העולם השנייה ורמתם הייתה בהתאם. אם לא נמצא רכיב מתאים, תכננו לפי הכתוב בקטלוג וקיוו לטוב. בשנת 1960 הצטרף לרפא”ל נריהו שנידור, שהיה עד אז קצין החשמל של המשחתת “אילת”. לפי עצת זאב בונן הוא מונה כמעין ועדת סקר תיכון של איש אחד לבדיקת התכן של אורי. הערותיו ושכלוליו הרבים היו אמורים להתבצע על המשחתת התורנית הבאה, אך כפי שיוסבר בהמשך – תוכנית זו לא יצאה לפועל.
הסתרות המטרה בעת ניסויי הירי בים
רצה הגורל והים הסוער הטביע בהמשך את המטרה וכך ִאפשר לצוותי הפיתוח להפיק לקחים ולשכלל מערכות לקראת המשך הניסוי, שנקבע ל – 18 במאי 1959. הפעם הוחלט להשיט את המשחתת במהירות של 25 קשר קשר ולבנות מטרה המורכבת מארבעה ריבועים קטנים, כדי שלא יצטרכו להחליפה אחרי כל ירי. לשיפור תנאי הראות והצילום נקבע הירי לשעות השחר. המטרה נראתה ק”מ למרות מזג האוויר הערפילי. 7היטב ממרחק הים היה גבה-גלים, אך הפעם לקח הנווט קולודני כדורי טראוומין והרגיש כשר לניהוג הטיל. הטיל המריא כשורה וקולודני נהג אותו בבטחה. בשנייה ה – 30 נתן פקודת תיקון “ימין-מעלה” ולא הבחין שהטיל חלף קלילות מעל המטרה. הוא המשיך לראות את הטיל מבעד לחריצי הבד שבמטרה וחשב שהנותבים מהבהבים. לבסוף פגע הטיל במים 4 ק”מ מעבר למטרה.
המשך הניסוי נקבע לשעות הדמדומים לכיוון צפון. כמתוכנן הגיעו לניסוי הרמטכ”ל, רב-אלוף חיים לסקוב, סגנו וכן נציגי החילות הרלוונטיים. הפעם נהג קולודני את הטיל הישר אל מרכז המטרה, שם נתקעו שיירי זנב הטיל לעדות. הטיל הבא נוהג בידי רס”ר ירדן, אך בגלל תקלה טכנית (במאיץ?) סטה הטיל לכיוון המים ופגע בהם 5 מ’ מהמשחתת. על אף הירי המוצלח בפני האורחים, לא הצליחו אנשי רפא”ל והרמטכ”ל לשכנע את משרד הביטחון להקצות משאבים לרכישת מכ”ם לצורך ניהוג ימי לטווחים גדולים. בלית ברירה נמשכו הניסויים בניהוג אופטי. סדרת ניסויי ההמשך נקבעה לשנת 1961, לאחר הבשלת המשגר האטוּם והתקנת כל מערכות התפעול שתוארו לעיל על אח”י “יפו”. במהלך השנים 1961-1962 נורו עוד 21 טילים אל מטרות ימיות מהם, 6 מהחוף ו-15 מהמשחתת.
חלק מניסויים אלה נחשבו כניסויי אישור, שנקראו אז ניסויי קבלה. הייתה זו עבודה כבירה בלוח זמנים כמעט בלתי אפשרי. ברם, התוצאות היו : התברר שכאשר הטיל משייט קרוב לפני 8 עגומות הים יוצרים גזי הפליטה של מנוע השיוט ערפל ימי סמיך שמסתיר גם את הטיל וגם את המטרה. נעשו ניסיונות רבים להתגבר על הבעיה: חיזקו את עוצמת הנותבים בטיל, שיפרו את מתכון ההודף כדי שתקטן כמות העשן והערפל, שינו את מסלול הטיל לגבוה עם הנמכה לקראת המטרה בלבד, נהגו את הטיל בתנועת “זיגזג” כדי לראות את המטרה לסירוגין, ניסו לנווט את השלב הסופי של המעוף ממסוק ואפילו היה דיון על רעיון להוסיף לטיל טייס גובה אוטומטי כדי שהנווט יוכל להתרכז בניהוג הרוחבי – אך הכל ללא הועיל.
בשלהי 1962 נדרשה רפא”ל לרכז מאמצים בפרויקט גדול חדש, כשבאותה עת סבלה התעשייה האווירית מחוסר תעסוקה. למורת רוחה של רפא”ל מסר משרד הביטחון את הפרויקט של השלמת המערך הימי למפעל “מבת” של התע”א, יצרן טילי ה”לוז” הקרקעיים. לחיל-הים היה עניין לעבור לעבוד עם התע”א כי ראה בה “מוסד שיש לו גב חזק במשרד הביטחון, שישמש משקל נגד לספקנים ולמקטרגים במטכ”ל. בראש הפרויקט הועמד מהנדס נמרץ בשם אורי אבן – טוב, שהספיק לעבוד ברפא”ל בשלהי הפיתוח כעוזרו של מנהל טכני 1, ידידה שמיר.
אבן – טוב הצליח לשכנע את מפקדת חיל-הים ואת מערכת הביטחון שאין מנוס מניהוג מכ”מי של הטיל. נדרשו עוד שבע שנים להשלמת פיתוח הגרסה המכ”מית שכונתה “גבריאל”. ה”גבריאל” הותאם כבר לספינות הטילים שנבנו בצרפת עבור חיל-הים ולכן שימשה המשחתת “יפו” כספינת-מטרה. באחד הניסויים נפגעה אח”י “יפו” פגיעה אנושה וטבעה. טילי “גבריאל” זכו להצטיידות החל מ – 1969 והטביעו 15 ספינות מצריות ב – 1973.
ייצוא הטילים הניב רווחים נאים לתעשייה האווירית. חלקה של רפא”ל בפיתוח נשכח. היינו נועזים, אך תמימים…
