משממה לשדמה
התפתחות מערך הניסויים של רפאל מקום המדינה ועד ההתמקמות ב"שדמה" (1948-1969)
ד”ר שמחה וייסמןמפתחים אמל”ח אבל צריך גם לבדוק אותו
הגרעין שממנו צמח מערך הניסויים נבט עם קום המדינה, כאשר בצה”ל מתגבשת יחידת חמ”ד (חיל מדע) , העוסקת בפיתוח אמצעי לחימה תוצרת בית ונזקקת גם לבדיקת תוצריה. רס”ן אהרן דונגי, איש המחלקה המדעית של הפלמ”ח, מתמנה בתום מלחמת השחרור לקצין הניסויים הראשי, והפעילות הניסויית גוברת ככל שהפיתוח מתקדם. בשנת 1950 מתבקש דונגי “לדאוג לבדיקה מושלמת של כושר קליעה של פגזי חנ”ם…”. שלוש שנים מאוחר יותר עולה רף הדרישות כאשר ד”ר פיאטלי מתחיל לפתח “קליעים נהוגים” אוויר-שטח ולבדוק את מסלולי הטיסה שלהם באמצעות מערכת עקיבה אופטית. ואכן, עמדת עקיבה כזו, תוצרת עצמית, מורכבת מחצובה עם משטח ועליו תיאודוליט, ועמדה שנייה ובה כוונת מקלע שעליה מורכבת מצלמת קולנוע לצילום נתוני צידוד, הגבהה וזמן. המטרה עצמה לא צולמה. משתי עמדות אלה התקבלו הפרמטרים הדרושים לחישוב מסלול הקליע. יונתן מס, מצוות המשימה, מעיר בדו”ח הפרויקט: “יהיה צורך בשדה ניסויים מאורגן ומצויד, ובשיתוף פעולה מלא מצד חיל אוויר…”
אוספים מכשור צילום מכל הבא ליד
דונגי מקים קבוצת סיוע לוגיסטי-מבצעי לניסויים, שבסיסה בגבעה (שנקראה אז תל-חיים), ובראשה אלישיב שחם, וקבוצה זו תומכת בניסויים הנערכים בכל רחבי הארץ. בשנת 1954 , במקביל לפיתוח הפצצה הגולשת “בזק”, מתגבש גם צוות טכני, שבראשו עומד ניסים סידי, לצד הצוות המבצעי, והוא מפעיל את המכשור שנאסף מכל הבא ליד: מצלמות ירי, מצלמות , מהירות המורכבות על מרכב תותח L-70, שניתן גם לשעבדו למכ”ם הארטילרי “עטלף”, סיֶנה-תיאודוליטים ישנים תוצרת “מיטשל”, ועוד. מערכות נשק רבות, ביניהן טיל גבריאל- לוז, שביט 2 ואחרות, נוסו בהצלחה כאשר מכשור הצילום הזה מספק את המידע הנדרש למפתחים. דמויות מיתולוגיות, משוגעים לדבר, הם הרוח החיה בפעילות הניסויים, המתקיימים בתנאים -לא- תנאים, באמצעים פרימיטיביים ובאלתורים רבים.
מה לקבוצת הניסויים ולשממית הסלעים?
מיפוי אוצרות הטבע של סיני היה נושא מסקרן עוד לפני קום המדינה. כבר בשנות הארבעים החלה פעילות המיפוי, שהפכה לממוסדת יותר בשנים 1951- 1953 והגיעה לשיאה במבצע קדש (1956). הקבוצה המבצעית של אלישיב הובילה את קבוצות המדענים ותמכה לוגיסטית בפרויקט הארוך והמורכב של סקר סיני. הסקר כלל את כל התחומים המדעיים, מגיאולוגיה ועד “אזור התפוצה של שממית הסלעים, הלטאה מסוג מדברית והעכבישונים”. פעילות ענפה זו בוצעה בד-בבד עם תמיכת הקבוצה בפעילות הניסויים השוטפת בצפון ובדרום הארץ. סקר .70סיני נמשך מאז, לסירוגין, עד שנות הבפעילויות אלה נוצר הווי מיוחד ונרקמו אגדות, אבל החשוב מכל ליחידת הניסויים היה הידע שנצבר בהפעלת מנגנון לוגיסטי מורכב, שינוע בתוואי שטח קשים, תקשורת ויכולת שליטה בתנאי שדה. ידע זה הפך את הקבוצה המבצעית ביחידת הניסויים לגוף מקצועי ייחודי.
ביוני 1958 מקבל דונגי מינוי מטעם אגף אמ”ת ל”ראש חולית צילום במכון- 3, נוסף לתפקידך כקצין מבצעים וניסויים בהנהלת האגף”.
ברפאל, בצה”ל ובשלוחות נוספות של משרד הביטחון פועלים מספר מוקדי צילום, ומתבקשת פעילות לאיחוד אמצעים בנושא. ב-1960 מבקש דונגי תקציב לבניית מעבדת צילום שבמרכזה מתקן פיתוח סרטים אוניברסלי לכל הפורמטים, לשחור/לבן ולצבע, ובזאת לפתור אילוצים ביטחוניים (עד אז בוצע הפיתוח בחברת “גבע”) וטכניים (פורמט סרט 70 מ”מ, סרטי צבעמיוחדים וכדומה). עד 1962 מתגבשים הצוות הלוגיסטי- מבצעי והצוות הטכני לגוף אחד – מערך הניסויים, בניהולו של דונגי.
פיתוח טיל אוויר-אוויר “שפריר” היה הגורם המאיץ העיקרי בהתפתחות מערך הניסויים. באותן שנים נערכו ניסויי ה”שפריר” בעיקר בחוף הבונים, כאשר המכשור מפורק, מנויד ומוצב באתרים השונים לכל סדרת ניסויים, ושוב מפורק וחוזר חלילה. היה ברור שמצב ארעי כזה אינו יכול להימשך לאורך זמן. בתחילת 1962, בדיון בלשכת מנהל רפאל, מתבקש סא”ל דונגי לבדוק אפשרויות רכש ציוד לעקיבה ולאיסוף נתוני ניסויים מעודפי הצבא האמריקני. הוקצה גם תקציב – 64,830 ל”י- להצטיידות זו.
במרס 1962 יוצא דונגי עם צוות מדענים לבדוק וללמוד כיצד מתנהלים מתקני ניסויים בצרפת, ושנה מאוחר יותר מתפרסם דו”ח המסכם אופציות אפשריות למיקום שדה ניסויים קבוע, ממוכשר וורסטילי ככל האפשר. האתרים, בסינון ראשוני, הם: חולות יבנה, רמת נפחא והמישר שבנגב. נבדקו היבטים פונקציונליים, מדיניים, בטיחותיים, ביטחוניים ולוגיסטיים, והבחירה התמקדה במישר. משלחת צרפתית, שהגיעה ארצה לאותה מטרה, הצביעה אף היא על המישר כאזור מועדף, אך הקמת השדה בפועל – מתמהמהת.
ארסנל המכשור מתפתח
בינתיים נאסף עוד מכשור אופטי לצוות הטכני של יחידת הניסויים, ובהתאם לכך נדרש כוחאדם מיומן להפעלתו. רפאל מסייעת למכון להכשרה במקצועות הצילום וההסרטה בירושלים לערוך קורס שיכלול השתלמות ספציפית בנושאי מכשור שדות ניסויים. הקורס נפתח באוקטובר 1965, ובוגריו היוו את הגרעין המקצועי של היחידה. בגבעה מוקמת מעבדת פיתוח סרטים, המשמשת את כל צרכני מערכת הביטחון, ולידה – מעבדת פיענוח סרטי צילום, עם מכשירים עתיקים – בוסקר וונגרד – שאיפשרו עיבוד נתוני הניסויים לכל מפתחי האמל”ח.
לקראת סוף 1965 מגיעים מאנגליה ונטמעים ביחידת הניסויים שלושה סינה-תיאודוליטים , תוצרת “קונטרבס” (סת”קים) מדגם C , שיחד עם שני הסינה-תיאודוליטים הישנים מאוד תוצרת “מיטשל” מהווים כבר ארסנל עקיבה אופטי משמעותי, מגובה במספר מצלמות מהירות בפורמט 16 מ”מ, 35 מ”מ ו-70 מ”מ. קרון טלמטריה ממכון – 3 המתנייד לאתר הניסוי, מגל”רים (מגלי רשף) לחיתוך נקודת הפגיעה ותיאודוליט מטאורולוגי למדידת פרופיל רוח משלימים את מכשור הניסויים.
התפתחות הארסנל ומגוון העיסוקים ביחידת הניסויים יוצרים “רעשים” בחטיבות המחקר והפיתוח ברפאל, שכל אחת מהן רוצה נתח לעצמה. כך למשל משתכנע מנהל רפאל באוקטובר 1966 כי עדיף שפיענוח הסרטים יתבצע במדור עיבוד נתונים בשטח מחקר אלקטרוניקה, ולכן יש להעביר למדור זה את מכשיר הפיענוח תוצרת “וונגרד”. הנושא הזה עוד יחזור ויתגלגל גם בשנות ה-80 וה-90, בוואריאציות שונות, כמו גם הוויכוחים הנצחיים האם יכולות החטיבות לרכוש לעצמן מצלמות, ללא תלות ביחידת הניסויים, או לפחות להפעיל את המצלמות הקיימות בכוחות עצמן…
במבנה הארגוני של רפאל לשנת 1966- 1967 מוגדר סא”ל דונגי לראשונה כקצין ניסויים, בכפיפות ישירה למנהל רפאל. ליחידת הניסויים יש עכשיו מסגרת ארגונית, והפעילות מוסדרת יותר. בתחילת 1968 פונה דונגי למהנדס אפי ארזי, המקים שלוחה של חברת ITEK האמריקנית בישראל – חברת “טכנולוגיה מדעית” (לימים חברת סאיטקס), בהצעה לבנות מרכב עקיבה “כחול לבן”. זהו פרויקט פיתוח שאפתני, ציוני, מאתגר מאוד,שיימשך עד תחילת 1970, יעמוד בבדיקות קבלה קפדניות במשך כל השנה וייקלט בשדה בסוף אותה שנה. זהו המרכב הראשון בישראל, המאפשר נשיאת אשכול גדול של חישנים (סנסורים), מדידת זווית בדיוק גבוה ויכולות עקיבה משופרות. .
היכן מתמקמים?
בעקבות “הצעה לשדה ניסויים קבוע במישר” שמפרסם דונגי, מוקמת “ועדת שדמה” שדנה ובוחנת את הנושא, והיא קובעת בפברואר 1969 כי “מערך הניסויים הנייד המופעל כיום ברפאל אינו עונה על הצרכים המידיים ואינו מספק את הצרכים החזויים לניסויים ברפאל. לפיכך ממליצה ועדת שדמה על הקמת מערך ניסויים קבוע במישר”. הוועדה גם מתייחסת להימצאות שדה הניסויים “שור” של חיל אוויר בחוף פלמחים, אך קובעת שהשדה אינו מתאים למרבית הניסויים החיוניים של רפאל, בעיקר בשל מיקומה לחוף ים וליד יישובים. הפעם הופך הרעיון למציאות, ואכן, ניסויי הקבלה של “שפריר 2 (אוקטובר 1968) וניסויים אחרים מבוצעים כבר בשדמה.
בספטמבר 1969, בדו”ח סיכום סדרת ניסויי הקיץ המבוצעים באזור המישר, נכתב: “כבר הקמנו את המחנה המרכזי, הכולל את מרכזי הניהול והפיקוד של הניסויים השונים, בעמדה החדשה בהר חדב, מקום מחנה הקבע במערך שדה הניסויים ‘שדמה’ שבאזור המישר.” סה”כ מונה יחידת הצילום 25 עובדים.
בהר חדב, הלא היא העמדה הצפונית, נבנה מבנה מכשור שעל גגו מוצב, לניסויי הקיץ, סת”ק C מבנה כזה מוקם גם בעמדה דרומית, ואחריו – במזרחית. דרכים נפרצות לעמדות, מחנה אוהלים מוקם בעמדה הצפונית, ושדה הניסויים הופך בשעה טובה למתקן קבע לקראת סוף שנת 1969.
אלישיב שחם
אלישיב שחם נולד בשנת 1931 וגדל ברחובות. במלחמת העצמאות הצטרף לחיל המדע שם סייע למפות מחצבים בנגב במסגרת חמ”ד ג’. בעקבות ממצאי היחידה הוקם בין היתר מפעל “מחצבי ישראל”.
ברפאל הוביל אלישיב את יחידת המבצעים לניסויים ופעילויות עלומות בכל רחבי הארץ. הוא שלט ללא מצרים בכל המערך הלוגיסטי: שינוע, מזון, אוהלים, חשמל, קשר. הסיסמה “אלישיב אמר” פתרה כל ויכוח. באוטוביוגרפיה שכתב, הונצחו הרבה אפיזודות מאותה תקופה. אחת מהן היא החלופה שלו למכ”ם שטרם היה ברשותנו: “בניתי ביוזמתי מתקן מעמודים וחוטים שבעזרתם כיוונתי את המטוסים להטלה יותר מדויקת למטרה. קראו למתקן ‘מכ”ם אלישיב’ ובעזרתו השתפרו הפגיעות והיה קל יותר למצוא את הגופים שהוטלו מהאוויר.”
אלישיב הכיר את הנגב ואת סיני כאת כף ידו. היכרות זו סייעה מאוד בבחירת אתרים לניסויים ייחודיים.
כך, לדוגמה, בחר אתר למסילת האצה רקטית וכן מצוקים שכנים שביניהם נערכו ניסויי הטלה מכבל.
לאחר צאתו לגמלאות עבר לעבוד במכון ויצמן על בניית מתקן גדול לקליטת אנרגיית שמש וריכוזה. בפרויקט זה חבר לראש הפרויקט, פרופסור דוסטרובסקי ז”ל, שאיתו עבד עוד בימי חיל המדע.
אלישיב נפטר באוקטובר 2013 והוא בן 82. יהי זכרו ברוך.
אהרונצ’יק דונגי
אהרון (אהרונצ’יק) דונגי התגייס למחלקה המדעית של הפלמ”ח בתחילת 1946 עוד בטרם מלאו לו 18. לצורך פעילותו הוא לא היסס לזייף את שנת לידתו בתעודת הזהות, עובדה שכמעט עלתה לו בבוא היום ביציאה טרם עת לפנסיה. במסגרת פעילותו החשאית נתפס על ידי הבריטים עם נשק מוברח, ונכלא. עם הקמת חמ”ד במרס 1948 היה בין ראשוני המצטרפים ושימש במהלך מלחמת השחרור כאיש הקשר בין המפתחים במחלקת נשק ותחמושת בראשות ג’נקה רטנר לבין בתי מלאכה אזרחיים בכל רחבי הארץ, שנקראו תעש-ב’. עם שוך הקרבות עבר מהייצור לפיתוח ונהיה איש החזון של שדה הניסויים “שדמה”, האיש שהוביל להקמת מתקן העומד כיום בשורה אחת עם מיטב שדות הניסויים בעולם.
בהיותו בקורס צניחה, נפגע אהרונצ’יק בגבו ושכב בבי”ח שיבא כחצי שנה, תקופה בה הידרדרה בריאותו ונשקפה סכנה לחייו. אהרונצ’יק לא נכנע, ובניגוד לדעת רופאיו נסע לארה”ב לטיפולים במסגרת קבוצת ניסוי חדשני (כבר אמרנו: ניסויים היו כל מעייניו…). טיפולים אלה האריכו את חייו מעל הצפוי. בשנותיו האחרונות עבר, עקב בריאותו הרופפת, לתפקיד משרדי שבו הביא לרפאל את בשורת ההגנה השיטתית על הקניין הרוחני של רפאל (פטנטים). בתפקיד זה המשיך בהתנדבות גם לאחר צאתו לגמלאות, עד שנכנע למחלתו בינואר 1995 והוא בן 67.
מבנה הפיקוד והבקרה ב”שדמה” נקרא על שמו. הוא ייזכר כאדם אציל ההולך לפני המחנה. יהי זכרו ברוך.
