מי זוכר שאנשי חמ”ד היו שותפים בפיתוח ה”עוזי”
ד"ר ראובן אשלחיים קארה נולד בבודפשט ב- 1912 למד הנדסת מכונות בגרמניה וחזר להונגריה. אביו, שהיה פסל מפורסם באירופה, קיבל הזמנה חשובה מממשלת יוגוסלביה, ובעקבותיה עברה המשפחה להתגורר בעיר נוביסאק. כאן היה חיים פעיל במסגרת השומר הצעיר וגם הכיר את אישתו, לעתיד. ב- 1937, והוא בן 25, עלה ארצה עם אישתו. בארץ השתלם בארכיטקטורה, הקים ביפו מפעל לצעצועים מכניים, תכנן תפאורות לתיאטרון “המטאטא”, וגם לימד בטכניון. בשנות הארבעים הצטרף להגנה, וכאן כנראה החל לראשונה בתכנון כלי נשק. בזכות ניסיונו זה וידיעותיו היסודיות בבליסטיקה, גויס לחמ”ד מיד עם הקמתובבליסטיקה, גויס לחמ”ד מיד עם הקמתו ב- 1948 ומונה לראש מדור נשק בדרגת סרן. בשנות החמישים קודם לדרגת רב-סרן. על מקצוענותו מעיד פרק על פיתוח נשק שכתב בספר *נשק ותחמושת* אשר שימש לצורכי הוראה בטכניון.
משיחות עם ראשי צה”ל היה ברור גם לאנשי החמ”ד שיש לפתח במהירות תת-מקלע חילופי לזה שיוּצר אז בתעש ואשר הועתק מה”סטן” הבריטי. חיים וצוותו ניגשו לפיתוח במרץ: הם רכשו ובדקו מספר כלים זרים, ובמהלך השנים 1948 עד 1951 פיתחו לפחות שבע גרסאות שונות של תת-מקלע חדש שסומן ק-12. דגמים אלה נשמרו במשך ארבעים שנה על-ידי מאיר (מיורקה) פלד, שהיה מסגר בצוות הפיתוח, ובזכותו הם הגיעו בשנת 1989 למוזיאון.
רפא”ל (איור מס’ 1) חוברת הדרכה ראשונה ל ק-12 נכתבה כבר ב-1950 שנת הצטרפותו של עוזיאל גל למדור.
בחוברת זו מוצגים בקצרה עקרונות התכנון שמקנים לנשק את ביצועיו הטובים:
א. ידית האחיזה היא במרכז הכובד של הכלי, ולכן ניתן לתפעלו גם ביד אחת ובכך לשחרר את היד השנייה לגישוש בחושך וכדומה;
ב. מחסנית הכדורים נכנסת לתוך הידית, ולכן מקומו של מרכז הכובד אינו משתנה גם כאשר המחסנית מתרוקנת;
ג. אורך הקנה (305 מ”מ) מבטיח בערה שלמה של אבק השרפה שבתוכו וכן מהירות לוע מרבית, שמאפשרת ירי עד לטווח של 200 מטר;
ד. הסדן ממוקם מסביב לקנה, עיקרון שמונע את סטיית הקנה כלפי מעלה בזמן יריות רציפות. ואכן, בניסוי הדגמה במטווח שבוצע ב- 1950 (איור מס’2)
הצליחו להכניס צרור של 18 כדורים לריבוע של 32 ס”מ ממרחק של כ-100 מטר;
ה. משקלו של הכלי ללא הקת הוא רק 2.64 ק”ג (3.3 ק”ג עם הקת), לכן הוא מתאים היטב ליחידות קומנדו;
ו. ידית האחיזה כוללת משבת, שלחיצה עליו היא תנאי בטיחותי לירי (זהו כנראה לקח ממבנה ה”סטן”, שבו היו כדורים נפלטים עקב מכות מקריות בקת).
ברוב שנת 1950 שהה עוזי גל בחמ”ד, הכיר את כל שרטוטי התת-מקלע ק-12 ואף קיבל הסברים אישיים מפי קארה עצמו, וכן השתתף כמשקיף בניסויי ההדגמה. במכתב משנת 1981 למיורקה מעיד קארה שגל היה אמנם פורה ברעיונות, אך ללא שום רקע תיאורטי בבליסטיקה פנימית או חיצונית. בשלב זה החליט עוזי גל לעבור לעבוד בתעש, מסיבה לא ברורה. באווירה העכורה ששררה בימים ההם בין חמ”ד לתעש, מעבר כזה נחשב ממש לבגידה! למרות העובדה שייעודו של התעש אז היה לעסוק בייצור בלבד, המשיך עוזי במלאכת הפיתוח של התת-מקלע, והשכלול העיקרי שהכניס בכלי של קארה היה מעבר מסדן עגול למרובע. בתעש עסקו בוודאי גם בהנדסת הייצור שמטרתה להוזיל את המוצר. חיים קארה ניסה להגן על קניינו הרוחני על-ידי כך שרשם ב- 1951 פטנטים ישראליים על שמו. הפטנטים אכן נרשמו תוך אזכור שמו, אך הזכויות נמסרו כמקובל למשרד הביטחון (ולכן הייתה תעש חופשית לייצר ללא תמלוגים). בהמשך נרשמו פטנטים אלה גם בשווייץ (1952), בבלגיה, בצרפת וארה”ב (1953).
ב- 1953 סיים עוזי את פיתוח השכלולים שלו בתעש וצה”ל החליט לבצע ניסוי תחרותי בין ק-12 המקורי של החמ”ד לבין המוצר של התעש (איור מס’ 3)
בראש ועדת הבדיקה עמד אל”מ יצחק רבין, אז מפקד בסיס הדרכה 3 שני הכלים השיגו תוצאות טובות מאוד ודומות. בדו”ח המסכם של הוועדה נאמר :
“…כתוצאה מדו”ח הניסויים שנעשו על-ידי בסיס הדרכה מספר 3 הגיעה הוועדה פה אחד למסקנה שאין אפשרות לקבוע מבחינה טקטית כלי אחד כעולה על משנהו באופן בולט…”
בסופו של דבר נפלה ההכרעה על בסיס הפרש של שלוש לירות במחיר הייצור בסדרה של 1000 כלים : המחיר של ק-12 היה 17 לירות ואילו מחיר ה”עוזי , היה 14 לירות בלבד. לא ברור מהסימוכין מי הכין את הצעות המחיר. ב- 1954 קיבלה תעש הזמנת ייצור ראשונה. הצנחנים צוידו ב”עוזי” לראשונה ב-1955, הייצוא החל ב-1956 (להולנד) ואילו טבילת האש הראשונה הייתה במבצע סיני (נובמבר 1956).
